אין מה להגיד, החברה שאנחנו חיות בה רוצה להיות מעורבת. מעוניינת לעזור, לחלוק מהידע שלה, לחלוק את המחשבות שלה. בקיצור מרגישה הזדהות!

יש כאלה נשים שאוהבות את זה, ויש כאלה שפחות. סביר להניח שרובינו איפשהו באמצע. לפעמים נעזרות בדעות ובעצות של הסביבה, ולפעמים לא מעוניינות לשמוע. אך לא תמיד מבקשים את רשותנו להביע דעה או לתת עצה. במיוחד כשזה קשור להריונות ולתינוקות.

עצם העובדה שכל אישה עברה הריון, או מכירה מישהי שעברה הריון, או מתעניינת באוכלוסיה הזו, מרגישה מספיק בקיאה בתחום כדי להיות פתוחה איתנו.

המגוון יכול להיות רחב: "וואי את ענקית, את לא רוצה ללדת?", "תישני עכשיו טוב, אח"כ אין לך סיכוי לישון", "מה יש לך תאומים? מסכנה!", "את סובלת מבחילות? אז בטוח יש לך בת", "אפשר לגעת בבטן?" (תוך כדי שכבר נוגעים בבטן) – ולא חסרים משפטים שאנחנו אח"כ נשארות עם שאריות של מחשבות שמעסיקות אותנו בעקבות התגובות של הסובבים אותנו.

הבעיה מתחילה כשיש התלבטות או התמודדות עם קשיים בהריון, ואז אנחנו באמת מחפשות תשובה בחוץ. וכל עצה שאנחנו מקבלות נראית לנו מוחלטת עד העצה הבאה.. רק שבנקודה הזו אנחנו יכולות להישאר בהתלבטות מרוב עצות. כי לכל אחת יש את הנסיון שלה, האידיאולוגיה שלה, את האופי שלה, ואת הדיאלוג הפרטי עם העובר שלה. ומה שמתאים לאחת לאו דווקא מתאים לאחרת.

זה יכול להוביל למחשבות טורדניות, פחדים מהצפוי או רגשות אשם שאנחנו לא עושות את מה שהכי טוב לעובר, והמון אנרגיה מושקעת בסחרור שנוצר.

לכן מומלץ לכל אחת להחליט בינה לבין עצמה, איזה דברים חשובים לה לפי גישת העולם שלה, ולאיזה אנשים סביבה יש הסתכלות דומה על הדברים. ומתוכם לבחור 2-3 אנשים שבקיאים בתחום ורוצים לעזור לה מתוך נתינה, כבוד ואהבה.

כך שתסמכי על הידע שלהם, על הרצון הטוב שלהם והכבוד אלייך ולבחירה שאת עושה בסופה של התלבטות.

דבר נוסף שעוזר הוא חיפוש ספרים או אתרים של מומחים לפי הגישה שלך לתחום הריון ולידה ולקחת משם רעיונות ופתרונות שאת מתחברת אליהם.

תרגיל מוצלח שכדאי להתנסות בו:

לשכב או לשבת במנח נוח עם עיניים עצומות בחלל שקט ולהרגיש את הגוף כבד. לקחת מספר נשימות לחלל הבטן כך שעם כל נשימה אנחנו נרגעות יותר. לתת תשומת לב עיקרית לאזור בגוף ששם ישנה התלבטות או שם קיים הקושי (זה יכול להיות בצורת כאב/סיבוך/רגש דומיננטי) ולראות איך אנחנו מתהלכות באזור המדובר ורק מתבוננות ללא שפיטה במה שקיים.

לאחר מספר רגעים של שיטוט אנחנו רואות מסדרון עם המון דלתות ומתקדמות לעבר המסדרון. אנחנו יודעות שהדרך לתשובה מחכה לנו מעבר לדלת שלנו אנחנו רק צריכות להבין איזו דלת היא הדלת הנבחרת.

אנחנו מסתכלות על הדלתות ומזהות את הדלת שאנחנו עומדות לפתוח. אנחנו עומדות מולה מחייכות לעצמנו נושמות נשימה רגועה ופותחות את הדלת. מעבר לדלת אנחנו מגיעות למקום שקט שיש בו שביל. אנחנו הולכות בשביל לעבר הפתרון שמחכה לנו כי הוא המתאים ביותר עבורנו.

הפתרון יכול להיות כדמות שמסבירה מה הצעד הנכון ביותר עבורנו או כפריט שמזכיר לנו אסוציאטיבית מה כדאי לנו. זה יכול לבוא בכל צורה שהיא. אנחנו פשוט מגיעות וסופגות את התשובה. מודות לדרך שעזרה לנו להגיע למה שחיפשנו. וכשאנחנו מוכנות אנחנו חוזרות בדרך חזרה לעבר הדלת, פותחות אותה וחוזרות למסדרון.

מרגישות את הבטחון שהתווסף לנו וכשאנחנו מוכנות אנחנו מוזמנות לחזור לתחושה של הגוף הפיזי ולתחושה של החלל שסביבנו ולפקוח עיניים עם ידיעה חדשה בתוכנו, שמתווה לנו את הדרך לפתרון שחיפשנו.

• תודה ענקית למיכל על הציור המושלם.

איבון זמיר – פסיעות קטנות

מטפלת בכירה ברפלקסולוגיה, פרחי באך ודמיון מודרך

ליצירת קשר: 0507622909

כל הזכויות שמורות לאיבון זמיר