ילדים שעברו תקיפה מינית לא תמיד יידעו להגיד שזה קרה. הם לא תמיד יבינו מה קרה שם.

הם רק יידעו את הקיפאון או המתח הגבוה שהם חוו בגוף בלי להבין למה.

ובגלל שזה מרגיש מטושטש ולא ברור, הם ייצאו עם תחושה מטושטשת, חסרת וודאות ועם פחד או כעס עמוקים כדי לשמור על עצמם. זה מנגנון הגנה שתפקידו שלא נרגיש את התחושות שחווינו שוב.

כשאנחנו נורא שומרים על עצמנו לא להרגיש משהו, זה אומר שיש בנו חלק שהתפצל מאיתנו והוא כבר מרגיש כך, את אותו דבר שהיה שם בעוצמה גבוהה, והוא מודיע מתי אנחנו מתקרבים למצב מסכן.

הפיצול הזה מוביל לתופעות משתנות. זה בא לא פעם עם ביטוי של קצוות השליטה, כלומר איפוק קיצוני/התפרצויות מהירות, על מנת להרגיש בטחון מדומה.

יחד עם זה מסגלים הרגלים שיכולים להיות: קושי לסמוך על אחרים, להרגיש כיווץ כש"לא נעים לי" ולהשאר שם, קושי להרגיש שייכת, קושי לדעת איך לשמוח, פחד עמוק ומוסתר שמשנה את פניו כל הזמן (פעם פחד מחושך, פעם פחד מלהשאר לבד, פעם פחד מלעלות במעלית וכו').

הדבר החשוב ביותר הוא לעטוף באהבה ולהגיד לילדה (או לעצמי אם הילדה הפנימית שבי עדיין מנוהלת מתוך הזכרון הזה) שזה בסדר שהיא מרגישה לא בטוח ומותר לה, אנחנו איתה לא משנה מה, אוהבים אותה כמו שהיא. וגם אם יש "פצע פתוח" אנחנו פה לעזור לה לרפא אותו בעוד רמה בכל פעם שתסכים ותרצה בכך, כדי לעזור לה להיות יותר שלמה עם עצמה, שתצליח לחוות יותר שמחה בקצב שלה ובדרך שלה, והיא לא לבד אנחנו רואים אותה ותומכים בה.

כי החלק החזק שמצטרף לזכרון הטראומתי הוא השאלות "איך הייתי שם לבד?", "איך לא שמרו עליי, הגנו עליי?", "איך לא זיהו שמשהו קרה, שמשהו בי שונה, פצוע, פגוע והמשיכו כרגיל?"

יש המון אשמה שמחכה להזרק על מישהו נוסף חוץ מהפוגע.

אז אם נשמע לך מוכר בינך לבינך או מזכיר לך את אהובתך הצעירה, ההמלצה שלי היא אם יש הסכמה ורצון ש"זה לא ינהל אותי יותר" – לטפל ולרפא.

כי זה נכנס לכל תחום בחיים עם השנים שמתקדמות, בצורה מטושטשת ועם אותו חוסר וודאות, ומנהל אותנו מבלי שנדע, מפריע וממשיך לפגוע מבלי שנבין.

אנחנו קוראים לזה בשמות כמו הפרעות קשב וריכוז, חוסר ביטחון עצמי, עצלנות, פחדנות, פאסימיות, בעיות פריון וכו', אבל זה פצע פתוח שצריך לתת לו להסגר ולהגליד כדי להצליח לפתוח התחלות חדשות.

התחלות שנפתחות ממקום בריא עם בטחון אמיתי ולא מדומה, עם תחושת הגשמה במקום הפחד, עם רכות במקום הכעס ועם אמונה שזאת התחלה שטובה לי.

ציור: אטה זרקא

איבון זמיר – פסיעות קטנות

מטפלת בילדים והורים

דרך רפלקסולוגיה, דמיון מודרך, תטא הילינג ופרחי באך

ליצירת קשר: 050-7622909