לכעס יצא מוניטין רע.

הורגלנו לחשוב שזה לא יפה לכעוס, זה לא נעים למי שמולנו כשכועסים. הוא אויב והוא עושה לנו רע.

והכל יכול להיות נכון אם לא נותנים לו את מקומו בזמן.

כשהכעס הגיע אלינו בהתחלה הייתה בנו כוונה טובה, שתפקידו של הכעס יהיה לעזור לנו להציב איזה גבול או ללכת לכיוון השאיפה שלנו מבלי לבטל את עצמנו בגלל מישהו אחרי.

פעם היינו חברים, הוא בא מתוך רצון לעזור לנו לפתח עמוד שדרה. (כמובן שפיתוח עמוד שדרה קורה דרך תכונות נוספות מלבד כעס).

כשכעס מתבטא במקום הרלוונטי, בתזמון הנכון, הוא יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו עוצמתיים ויודעים להשיג את מה שחשוב עבורנו. ואז זה לא חייב להגיע לעוצמות סוערות כי הוא מקבל מקום לביטוי בזמן, ללא האיפוק שמעצים אותו וחונק אותו בפנים.

עם השנים מבקשים מאיתנו לדבר מנטלית את הרגש, כלומר לעבור עם הרגש תהליך רציונליזציה כדי שלאחר יהיה קל להבין. אנחנו בעצם מתרחקים מהמטרה המקורית.

שם נקודת המבט כבר שונה. אנחנו לא בעד עצמנו, ולא מחפשים לזהות האם השגנו את מה שרצינו, אלא מסתכלים החוצה "איך זה מתקבל כלפי חוץ ואיך זה מתייג אותי".

מאותו רגע אנחנו משחזרים את אותה פרשנות שלנו ל"איך זה מתקבל ואיך זה מתייג אותי" בעוד מגוון סיטואציות.

זה לא קורה סתם. כעס יכול להיות מאוד מתפשט וסוער, הוא יכול להיות כמו אש מתלקחת שקשה לווסת אותה. והאדם שסובל מכך הכי הרבה הוא זה שכועס, כי רוב הכעס נשאר בתוכו ו"שורף" אותו מבפנים, גורם לו להזדהות עם הכעס כל כך עד שזה מוביל למצב שהוא מגדיר את עצמו כאדם כועס, "זה מי שאני". והתפרצויות זעם, חוסר שליטה, קושי להבחין איפה אני נגמר והאחר מתחיל נהיים מנת חלקו ומתעצמים כמו אש לא מווסתת.

אם רגע נצא מהגדרות. נבין שבכולנו יש את כל הרגשות, ולכל אחד מהם יש תפקיד שיכול להתממש בצורה שמטיבה איתנו, ולכן כדאי לתת מקום לביטוי בתזמון הנכון והאמיתי, כמו שהוא מגיע לפני שהוא מאבד שליטה. זה יוביל לתחושת עוצמה ומסוגלות מבלי שההשלכות כלפי הסביבה יהיו קשות.

כעס זאת אנרגיה שצריכה לצאת החוצה אחרת, היא משפיעה עלינו מבפנים בצורה מאוד פוגענית ומציפה. הכעס לא יודע להתמוסס מעצמו. הוא צריך דרך להתבטא.

הדבר הראשון בעיניי שכדאי לשים אליו לב הוא שאם יש התפרצויות במקום אחד יהיה איפוק במקום אחר בתוכנו. לכן כדאי למצוא את הדרך לפרק את הכעס כדי שהמאזן הזה בין איפוק להתפרצות יהיה רגוע יותר.

אפשר לקרוע עיתונים, להרביץ לספה, לצעוק בשדה/בים, לצייר ציור גדול מופשט ללא עכבות, לשים מוזיקה ולרקוד בטירוף, כל דבר שעובד לנו, שמפרק את אנרגיית הכעס האגור. אחרת זה נשאר ויושב לנו בשרירים ומתפרש כאגרסיביות. עד שלא מנקים מהמיכל שלנו את העודפים אין דרך להכיל דבר אחר, כל חוויה תמשיך להציף אותנו.

ועוד מילה על הכעס, הוא בדרך כלל אוסף אליו עוד הגדרות מקטינות ולא תומכות במי שאנחנו רוצים להיות. הרבה פעמים יש שם בדידות, עצבות, תחושה שאני לא מובן, תחושה שאני לא ראוי, ענייני בטחון עצמי, וכפועל יוצא הלב נסגר – וכל זה, זה הסיפור הפנימי שלאו דווקא מתכתב עם המציאות הניטרלית. כי הסביבה הייתה רוצה לאהוב נינוח ללא הסתייגויות וחשש מהתפרצויות של כעסים.

אז כשמישהו כועס, שווה לבוא, להתיישב לידו ולתת לו תחושה שרואים אותו באמת מבלי שיפוט. שיש לו על מי להשען, הוא לא לבד. ואם יתחשק לו לשתף, הוא יספר לבד מה היה שם לפי האמת שלו, למה הכל התחיל, כי הוא ירגיש שיש לו על מי לסמוך.

ציור:אטה זרקא

איבון זמיר – פסיעות קטנות

מטפלת בילדים והורים

דרך דמיון מודרך, תטא הילינג, רפלקסולוגיה ופרחי באך

0507622909

**************************************************************************

להצטרפות לקבלת תכנים ישירות למייל הרשמו כאן

לעמוד הפייסבוק הכנסו לכאן

לערוץ היוטיוב הכנסו והרשמו כאן