נכנסתי היום לסשן עם עצמי בקליניקה, זה לא קרה בערך חודשיים.

יש משהו בחופש הגדול שגורם לי להתמסר להתעסקות עם הילדים מבחירה, כי אני אוהבת את הזמן עם הילדים.

זה הופך למשהו גדול, מאוחד, מלוכד. קבוצה של אנשים עם צרכים, רגשות, רצונות, מחשבות שונים שמוצאים דרך להיות אחד גדול יותר. יש בזה משהו יפה.

רק שבתוך כל האחד הגדול הזה לא מצאתי את הצרכים והרצונות שלי. דברים בפנים התחילו להיות לי מעורפלים ודחוסים יותר. החלטות שלקחתי לא נבעו מהאינטואיציה שבדר"כ מובילה אותי, בגלל חוסר הבהירות, וזה הוביל להתמודדויות שיכולתי להמנע מהן אם רק הייתי הולכת בזמן עם האינטואיציה.

מכיוון שהכל הרגיש מעורבב היה בי הרבה סרק שהתחפש למחשבות שלא נותנות מנוח, והפעיל רגשות מאוד עוצמתיים.

זה כמובן היה תהליך שבסופו הרגשתי את שיא הערפל ואיבוד האינדבידואל.

יחד עם זה, בדרך הזאת היו גם הרבה חוויות משמחות, מערכות יחסים בתוך המשפחה שהתקרבו, תמיכה הדדית, נחת מלחץ של זמנים שלא קיים בחופש.

ועדיין היום בסשן בבוקר, הרגשתי שחזרתי הביתה, חזרתי אליי.

היה בי כל כך הרבה לנקות, להביע כוונה ולראות את השינוי הפנימי, על מנת להתחבר למי שאני בוחרת להיות בצורה נקייה יותר.

אני בטוחה שאני לא היחידה שהרגישה שהחופש טשטש לה את עצמה, שאספה בתוכה דברים שאין לה צורך בהם והיא רוצה לנקות אותם.

אז תנו לעצמכן זמן לחזור הביתה, לחזור אליכן, כי משם תוכלו להיות ה"אמא אדמה" הכי טובה לילדים שלכן.

ולהם יהיה יותר קל לחזור לעצמם ולעבור את תקופת ההסתגלות במסגרות עם יותר הצלחה וקלות.

ציור: אטה זרקא