הכל מרגיש כל כך צר, כאילו הולכים על קורה.

אז הולכים בזהירות רבה צעד אחר צעד, מנסים לשמור על שיווי המשקל.

אבל אם בא לי פתאום לעשות גלגלון אחד, לשם הריגוש והכנסת השמחה, לראות איזה חשק יעלה בעקבותיו – זה כבר מרגיש מסוכן.

סביר להניח שרובנו נתחרט על המחשבה ונמשיך באותה התמדה של המוכר והזהיר.

אבל זה לא יחזור להיות אותו הדבר, כי תחושת החמצה או מחשבות "אילולא" יתווספו לאותם צעדים מוכרים וזהירים, ואז הצעדים ירגישו יותר כבדים.

זאת תקופה כבדה להרגשתי.

יש עומס מכמה כיוונים במקביל וזה יכול לטשטש, לשאוב סבלנות להרגיש חונק או מכעיס, כי זה תופס המון זמן, תופס המון מחשבות ומקום לדאגה, ויוצר ביטולים פנימיים.

וברגע של בהירות ירד המסר הזה שאני מתהלכת איתו: "להתרכז בדברים הקטנים, הם ימלאו את הדברים הגדולים מעצמם".

אז לגלגלון על קורה עדיין לא הוכשרתי ואין לי פנאי עכשיו לאימונים, אבל לנסות קפיצה קטנה או סיבוב יכול למלא אותי ברגע באויר ותחושת חופש. ובאותה מידה לראות את עצמי עושה זאת בהשתובבות עם הילד שמחזיק לי את היד ולראות כמה הוא מחוייך, או מבט אל בן הזוג עם הבנה שאנחנו שניים יכול להרגיש כאילו הקורה התרחבה וכבר פחות צפוף.

ומה שנחמד בכל הסיפור הזה הוא שכשאנחנו יותר מרוממות, אז הטיפול בכל הכיוונים שמעסיקים אותנו במקביל נעשה זורם ופשוט יותר, וזה משפיע על כל מי שסביבנו לטובה.

איבון זמיר – פסיעות קטנות

מטפלת באמהות וילדים

דרך דמיון מודרך, תטא הילינג, רפלקסולוגיה ופרחי באך

0507622909

******************************************************************

לעמוד הפייסבוק הכנסו לכאן

לערוץ היוטיוב הכנסו והרשמו כאן

להרשמה לקבלת תכנים למייל הכנסו לכאן