היה לי אתמול בלילה איזה שיח פנימי שנגמר ב"אהה מומנט".
כשהייתי ילדה היו אומרים סביבי הרבה את המשפט "אני לא אוותר לעצמי".
כשרוצה ללכת להרקדה למרות שעייפה, כשרוצה ללמוד למבחן כדי להצליח, כשרוצה לצאת לצעידה ליד הים בשביל הספורט, או כל דבר חיובי אחר.
כאילו זה מצריך מאמץ ואני עושה את זה מתוך דחיפה ולא מתוך בחירה לעשות לעצמי טוב.
והיום אני משתמשת במשפט הזה יותר כמשהו שיוצר מרווח ונינוחות, יוצר סדר עדיפויות שאני שלמה איתו, ולא יורדת על עצמי שלא *הספקתי*.
כמו, לא נורא אני מוותרת לעצמי עם המרדף אחרי הכביסות, לא נורא אם היום נקנה פלאפל ואני אוותר לעצמי ולא אכין ארוחת צהריים וכו'.
ופתאום זה התערבב לי…
אתמול תכננתי ללכת לרקוד והיציאה מהבית התעכבה, וכבר התעייפתי אז אמרתי לעצמי שאני "מוותרת לעצמי" ואח"כ מצאתי את עצמי צוברת כעס על כל דבר קטן.
וזה לא הרגיש טוב. זה לא הרגיש נינוח ומרווח.
מצאתי את עצמי בתוך הראש מאשימה את כולם, לא מרוצה ולא באמת מרפה.
זה הפריע לי והעסיק אותי עד שההגדרה הגיעה, שלוותר לעצמי זה לוותר על דברים שלא עושים לי טוב עכשיו, ולוותר עליי זה סיפור אחר.
כי כשאני מתעסקת כל היום במשימות ודאגה לאחרים ואז מגיע הזמן שלי איתי, בדרך שמשמחת אותי, זה חשוב וממלא.
וכשזה מתמוסס לו אני בעצם מוותרת עליי.
אם אין לי כח להכין לעצמי ארוחה מזינה ואוכלת איזה משהו שרק יסתום לי את התיאבון, אז אני מוותרת עליי, כי מגיעה לי ארוחה טובה.
זה לא עניין של הספק מול זמן, לא עניין של מאמץ שאם לא קורה אז זאת סיבה להרגיש רע עם עצמי.
זאת שאלה על מה אני מוותרת, והאם אני מרוויחה מזה, האם ההרגשה שלי אח"כ נעימה לי.
ביום שישי אני אעביר הרצאה על איך לקטוע את החוטים בשרשרת הבין דורית שלא עושים לנו טוב.
מוזמנות באהבה
פרטים בקישור כאן
השאירו תגובה